הילד לא הולך בתלם 2

במאמר הקודם עסקנו בהבנת התופעה בה הילד שלנו, בו השקנו עמל וטרחה, בו זרענו חינוך ותקווה, לא הולך בדרך אותה התווינו. במאמר זה ננסה להבין ולבחון את דרכי ההתמודדות.
כל ילד, כל נער ונערה הם שונים וייחודים. וממילא דרך ההתמודדות צריכה להיות גמישה ומתאימה לאישיותו של הילד. ייתכן והורה אחד יחוש שכך יותר נכון עם הילד שלו, והורה אחד ירגיש אחרת. לכן על הורה, בסייעתא דשמיא  לפעול ולזהות את דרך הישרה והמתאימה לנפשו ולאישיותו של הילד שלו.

אנו מאמינים כי תקשורת כנה וטובה עם הילד היא דרך בסיסית והכרחית להתמודדות עם המצב. לכן, על האבא או האימא (מי שקרוב לילד ומשוחח עמו מידי פעם) או שניהם, להזמינו לשיחה, לקבוע זמן המתאים לשני הצדדים על מנת לדון בשינוי בו הם הבחינו בדרכו ובהתנהלותו של הילד.

יצירת חוזה
בשלב הראשון בשיחה  נדבר בטון נעים על מנת ליצור אווירה רגועה. נשים לב לטון הדיבור שלנו לאורך כל השיחה. אין להיגרר לצעקות ומריבות קולניות. זה לא יקדם אותנו, ואולי רק יחמיר המצב חלילה.
נדבר עם הילד על כך שכרגע יש התנגשות ערכית בין אורח החיים בבית לאורח החיים שלו ונאמר לו כי אנו רוצים לבנות עימו מעין “חוזה”, הסכם. ההסכם נועד בכדי למנוע עימותים הדדים, ולבנות מעין תאום ציפיות חדש. כדאי לתת לילד להיות הראשון שפותח ואומר על אילו עניינים לדעתו, צריך החוזה להיכתב. אנו נקשיב לדבריו. כבר מראש נדגיש, לילד לא קל לפתוח את סגור לבו לפנינו לכן אם ברצוננו שהוא ייתן בנו את אמונו, עלינו לבוא לשיחה עם מוכנות פנימית להקשיב לו באמת, להיות אתו ולנסות להתחבר לעולמו למרות השוני מעולמנו אנו.

כאשר יגיע תורנו, נאמר אנו על אילו עניינים נראה כי צריך לבנות הסכם חדש. למשל, אם הילד מסתובב בבית ללא כיפה למורת רוחנו, נאמר לו שבכדי שנוכל לחיות ביחד בבית בשלום, חייבים להגיע להסכמה בעניין הזה.

שלב ב: הבהרת ערכי הבית
בשלב זה ההורה פועל בשני מישורים: במישור הראשון, מתייחס לדברי הילד. אם כרגע אין להורה תשובה עניינית אפשר לומר: “שמעתי מה שאמרת ואחשוב על כך”, שווה לחשוב ואף להתייעץ על כך ולא לשלוף תשובה שנצטער עליה.
במישור השני, כאשר יש להורה תשובה יש, ראשית כל לתת לילד אמפתיה- תחושה ששמעתי, הקשבתי, הבנתי, אבל לא בהכרח הסכמתי. כדאי אף לנסות ולחזור על דבריו של הילד במילים שלנו, בכדי שיחוש את ההבנה שלנו אל דבריו. תחושה זו מעניקה לילד הרגשה טובה, והיא פתח לשיחה רגועה ומקדמת יותר שכן הילד כבר לא מרגיש מאוים.
לאחר שמיעת הדברים נאמר לו בצורה מכבדת אך ברורה, שהבית שלנו מתנהל על פי ערכים תורניים מסוימים. אנו מבינים שכעת הוא בחר דרך אחרת, אך הבית, דרכיו ואמונותיו לא השתנו. מאוד לא מומלץ לשלב דברי מוסר והאשמה בדברינו. אפשר ואף רצוי, להוסיף שהוא יקר לליבנו ואנו רוצים שהוא ימשיך לגור איתנו אבל הוא צריך לדעת שכאן, בבית הזה, כולם מתנהגים על פי אותם הכללים, וזה כולל את כל הדברים החשובים לנו ושאותם אנו עושים בפרהסיא בבית.

ושוב נדגיש כי יש לשים לב לסגנון הדיבור. לא לקשור את הדברים לילד, אלא לומר שכולנו, כל בני הבית, מחויבים ללכת בדרך זו ללא יוצא מן הכלל. אמירה מסוג זה משדרת שהדברים שייכים לכולם ולא רק לו. חשוב להדגיש, שהחוזה חייב לכלול גם דברים שיהיו ל”טובתו” של הילד על מנת שהילד ירגיש שבאמת
הולכים גם לקראתו.

שלב ג’: גמישות בתחום האישי.

בשלב ב’ הזכרנו את הדברים שאנו עושים בביתנו בהם אין חולק שאסור לוותר.
בתחום האישי של הילד בינו לבינו, בדברים שפחות משפיעים למהלך החיים הפומבי של הבית, חשוב לתת לו יותר מרווח ולא “לחפש אותו” בכוונותיו בתפילה, בברכות, ובמעשים שלו עם עצמו. חשוב עד מאוד שנבחין ונדע מה מחובתנו לדרוש- שאלו הדברים המשפיעים והנגלים לעיני כל, ומה אין מחובתנו לדרוש, ואף מחובתנו לוותר על כך, עם כל הקושי שבדבר.

דוגמא רווחת היא בנושא ביגוד:  את גדרי הצניעות יש לדרוש ולהקפיד ולסכם בחוזה. על מה שחשוב לנו לא נוותר ועל החלק האחר נדבר באופן כללי, כך שנבין כולנו את רוח הדברים.

במאמרי החסידות כתוב שכשמתעוררת לאדם בעיה הוא שוקע בתוכה כך שאינו יכול לבחון אותה בצורה עניינית כי יש לו נגיעות בדבר, כנאמר בדברי חז”ל: “אין אדם רואה נגעי עצמו”. במצב בו אנו   מתמודדים עם ילד שאינו הולך בתלם, עלינו להשתדל לצאת מהמסגרת של הורה-ילד, לתפוס מרחק ולמרות הקושי להחליט על דרך פעולה שתכוון על ידי השכל וההיגיון בבחינת “מח שליט על הלב”. בצורה זו קל יותר יהיה למצוא פתרונות מתאימים. אמנם עצם ההתנתקות קשה ולעיתים כמעט בלתי אפשרית ולכן כהמלצה כללית, כדאי, לפחות בתחילה לשתף אדם קרוב. להתייעץ. לא לפעול לבד.
המעורבות הרגשית מונעת מאיתנו, בעיקר בהתחלה למצוא את הדרך הנכונה. רגשות האשמה, הכעס, הבושה, העלבון, האהבה, כל אלו יחד לעיתים קרובות “מסנוורים” אותנו מלמצוא את דרך הישר. לכן הכרחי לשתף ולהתייעץ. זה לא בושה, להפך, זו לקיחת אחריות אמיתית. 

להלן כיווני חשיבה נוספים, על  כל אחד מהם ניתן לכתוב ולהרחיב עוד רבות, אך כעת הם נועדו רק לפתוח את המחשבה, וכל הורה ומשפחה יבחרו את המתאים והטוב עבורם.
• אנו מודעים לרגשי האשמה, אך יודעים כי אלו לא יקדמו אותנו כרגע. אנו מאמינים שפעלנו הכי טוב שיכולנו, ורצון ה’ היה שנגיע למציאות הנוכחית, ועימה נתמודד בע”ה  כראוי.
• אנו ממשיכים לדבוק בערכינו, אך אנו נמנעים מלהשליטם בכוח, הכול יעשה בדרך של תקשורת ודיבור כנה.
• אנו סבלנים. אנו מאמינים כי השינוי הוא תהליך. לכולם קשה להתרגל למצב החדש, וממילא אנו זקוקים לזמן. זמן לחשוב, להפנים, לפרוק, לפעול, ואף לבכות.
הסבלנות החינוכית דורשת גבורה נפשית מכיוון קשה לנו כבני האדם, לסבול לאורך זמן את הפער בין המצוי לרצוי מבלי להתייאש, מבלי לכעוס.
בתחילת הבריאה נאמר במדרש- שעלה בדעת הבורא לברוא את העולם במידת הדין וראה שאין העולם יכול להתקיים, לכן הקדים מידת הרחמים ושתפה למידת הדין.
כלומר, הסבלנות האלוקית החינוכית, מתבטאת בכך שהקב”ה מקדים רחמים לדין. הוא נותן לנו  זמן לתשובה, לתיקון ובכך מאפשר לאנושות להתגבר על כישלונותיה ולהתקדם על פי הקצב העצמי שלה.
יש מצבים בהם אנו חשים כי אנו מדברים ומדברים, מסבירים ומבינים, אך שוב דבר לא נכנס. זוהי תחושה מתסכלת המשדרת מעין “אין קליטה”. ההסבר לכך נמצא בדברי הרבי מקוצק.  הרבי שאל: מדוע בפרשת קריאת שמע נאמר: “והיו הדברים האלו על לבבך”, ולא בלבבך? וענה:  כי צריך שהדברים יהיו מונחים כאבן על הלב ובשעת רצון יפלו לתוכו.
פעמים רבות הלב סגור, אך אנו ממשיכים להניח אמרינו על הלב, באמונה ובתפילה לעת רצון קרובה, בה הלב יפתח והדברים יכנסו לתוכו.
אנו ממשיכם להאמין בילד שלנו, בנשמה הטהורה שבו. אנו מאמינים כי הדברים מונחים על לב בנינו והם רק ממתינים לשעת הכושר שהלב יפתח ואז הם יפלו ויחלחלו בע”ה.
השקעה חינוכית לעולם לא מבוזבזת, לעתים השפעתה מיידית ולעתים היא נראית לאחר זמן רב. מתוך כך אין היתר, ואף אסור להתייאש.
אין אנו יודעים דרכי הקב”ה, אך אנו מאמינים שהכול פועל בדיוק. אנו ממשיכים להשתדל ולעשות, והשאר-ה’ הטוב בעניו יעשה.